מכתבי תודה מדיירים שסיימו את הטיפול בבית

היום אשתף אתכם בדברים שכתב אחד הדיירים שסיים היום את שהותו בבית. הדברים מצוטטים מתוך מכתב שכתב, ולבקשתו השמטנו את שמו מסוף המכתב על מנת לשמור על פרטיותו.
בסיום התהליך אנחנו מבקשים מהדיירים משוב על השירות הניתן בבית ועל התהליך שעברו.
להלן דבריו:
נכנסתי לבית של תקווה לפני חודש וקצת. בהויה שלי נכנסתי כשבר כלי עפוף דיכאון, התקפי חרדה ובכי. פניתי לבית במטרה לטפל ולשקם את עצמי ונסיתי להשתתף בכל פעילות וטיפול, על מנת לשתף, לחוות, ולבחור את המטפלים אליהם אני מתחבר.
היום, יום לפני שאני חוזר לחיים שלי, אני מבין כמה נכונה האמירה שיש לכל מטופל כמעט, 50 אחוז של תרומה, בהגעה למצב מאוזן. זה מסר מאד חשוב ואולי נשמע כמו קלישאה בתחילה אך בהכרח נכון לגביי.
אני מרגיש שזה שצוות המלוים ברובו, מתמודד כל אחד עם שדיו, זה עוזר לדיירי הבית להפתח לצוות ולהתחבר לשהות בבית.
רכשתי בבית של תקווה כלים להתמודדות עם השדים שלי ואני מתכוון ליישם ולצאת לדרך חדשה עם אישתי ומשפחתי המדהימה.
אני מודה ליעל שעושה עבודת קודש, מתוך שליחות ואמת טיפולית. כל המטפלים פועלים מכל הלב : קרן המדהימה, שלומית, שירי, ד"ר שיר וד"ר עופר שמגר שהינו אדם אמפתי , בעל יכולת ראיה והבנה של נפש האדם.
נהנתי מהטיפולים הקבוצתיים והפרטניים ואני מודה לאל שיש מקום כזה ושבחרתי לבוא לכאן ולהתחיל את דרכי החדשה.
תודה רבה לכולכם.
אז עכשיו אתם מבינים את הפוסט הקודם שלי, שהדיירים שלנו הם כבר חלק ממשפחה , כבר חלק מאיתנו ואני רוצה להודות על הזכות שיש לי להכיר כל אדם ואדם שמגיע לבית של תקווה.

דיירת מספרת…
מכל מדריכיי השכלתי. קיבלתי מתנה מכל אחד.
מעומר ונמרוד את היכולת לשינוי, מנטע את קלילות המחשבה, הסדר במטבח והמון חום ואהבה, מרוני את היכולת להשתתף ולהביא את עצמי גם כשקשה, מאיתמר את כח החיים החזק, מרותם את היכולת להגיע מרחוק, מצביקה את היכולת ללמד וללמוד, מאליעד את הזרימה וההשקעה הרגשית, וגם הצבת גבולות כשצריך (בחיי שזה עזר לי ללמוד), מיוכי את ההתגברות על משבר החיים, מקרן, אמנם לא מדריכה, את האהבה האין סופית ומיעל, את המקום הנהדר לשים בו את הראש, את המוטיבציה וההתלהבות והרבה הרבה עקשנות.
קיבלתי בבית של תקווה ארגז כלים. ארגז שילווה אותי כל החיים.
קיבלתי מתנות שלעולם לא אשכח ולא חושבת שאי פעם אדע להשיב את התודה כמו שצריך בחזרה.

דיירת מספרת…
מכל מדריכיי השכלתי. קיבלתי מתנה מכל אחד.
מעומר ונמרוד את היכולת לשינוי, מנטע את קלילות המחשבה, הסדר במטבח והמון חום ואהבה, מרוני את היכולת להשתתף ולהביא את עצמי גם כשקשה, מאיתמר את כח החיים החזק, מרותם את היכולת להגיע מרחוק, מצביקה את היכולת ללמד וללמוד, מאליעד את הזרימה וההשקעה הרגשית, וגם הצבת גבולות כשצריך (בחיי שזה עזר לי ללמוד), מיוכי את ההתגברות על משבר החיים, מקרן, אמנם לא מדריכה, את האהבה האין סופית ומיעל, את המקום הנהדר לשים בו את הראש, את המוטיבציה וההתלהבות והרבה הרבה עקשנות.
קיבלתי בבית של תקווה ארגז כלים. ארגז שילווה אותי כל החיים.
קיבלתי מתנות שלעולם לא אשכח ולא חושבת שאי פעם אדע להשיב את התודה כמו שצריך בחזרה.

משתפת אתכם בדברים שכתבה לנו דיירת שהיתה אצלינו לפני כעשרה חודשים. לפעמים גם כשתהליך נגדע באמצע , אני מאמינה שזה מה שביקש היקום עבור אותו אדם וזו דרכו.
תקראו את הדברים המדהימים שכתבה, וכל מילה נוספת מיותרת.
היי יעל אישה יקרה, מדהימה ומיוחדת שכמותך..
דבר ראשון שנה טובה ומתוקה לך למשפחתך ולכל האנשים האהובים של בית של תקווה😍
עכשיו שאנחנו בימי שנה חדשה והתחדשות כזאת שקוראת בחגי תשרי… ולפני יום כיפור וסליחות , חשוב לי לומר לך כמה מילים
אחרי תהליך שיקום ארוך, טוב, רע, חשוב, מייגע, חזק, מתיש, מועיל והכרחי מאוד מאוד, ממש הכל מהכל.. אחרי כל מה שקרה לי..
"פסיכוזה אחרי לידה" אמאלה.. כמה עוצמה יש בשלוש מילים האלה… , אני פחדתי כל הזמן מדיכאון אחרי לידה, זה מה שחשבתי שיבוא… בגלל זה בחרתי לא להניק, כדי להקפיד לישון כמו שצריך ולאכול נכון… והכל היה ממש טוב, כל כך טוב שאפילו לא שמנו לב. . . ואז הגיעה הטעות של כמה ימים רצופים של מעט שעות שינה ושינה לא רצופה וזה פשוט ברח לנו מהידיים.. ברח לי מהידיים…
היום כשאני כבר יודעת ומודעת להכל ושזה נראה לי פתאום לגמרי הגיוני שזה יכול לקרות למישהי שיש לה הפרעה בי פולארית אחרי חוויה עוצמת ואלוהית כל כך של הריון ולידה.. עכשיו שאני כבר אחרי הכל, באמת הכל… כמעט שנה אחרי, של מאניה פלוס פסיכוזה של חודשיים, שבועיים כמעט בבית של תקווה וחודש וחצי במזרע .. בלי לראות את הילד, השחרור והירידה לקרקע שהביאה איתה את הדיפרסיה , הדיכאון הכי קשה ואובדני שחויתי בחיים שלי רק שהפעם עם ילד על הידיים… ושיקום ארוך ואינטנסיבי של בערך שמונה חודשים שממשיך כמובן בטיפול עד היום ובלהכנס חזק אבל לאט ונכון לי בפוסט טראומה שלי.. והיד עוד נטויה..
מטורף ממש ומדהים בגדול.. כיף שהגעתי סוף סוף לרגע הזה שחזרתי לעצמי, באמת חזרתי.. הנשמה שלי חזרה הביתה, לגוף שלה אחרי כל כך הרבה זמן שהיא הלכה לי לאיבוד שם במזרע … תודה לאל שזה כבר כל כך רחוק ממני🙏🏻 ותודה לאל ולבנצ'וק שהוא המתנה של החיים שלי שבזכותו נשארתי בחיים❤️, מבינה שבחיים באמת הכל לטובה, הקשר שלי ושל ניסים רק התחזק והתעצם , הוא גרם לי להתאהב בו מחדש, להעריך ולהבין למה בחרתי בו וכמה שהוא הכי נכון ומדויק לי לכל התהליך הזה ולמסע הזה של החיים שלי, שלנו, של לבנות משפחה ובית ביחד, זה גרם לנו להתאהב מחדש וזה פשוט מדהים, חזרתי להיות האמא הכי טובה של בנצ'וק שהוא כמובן הדבר הכי חשוב בכל העולם הזה! והתחשלתי פלוס ממש התחזקתי בתור אמא ובתור אישה, למדתי וצברתי עוד מלאאאאאאא ידע וניסיון כדי לחזור לעבודה שלי יותר טובה, יותר חכמה , חזקה ומשמעותית.. קיבלתי משתקם חדש ובעצם הראשון שלי אחרי כל התקופה הזאת ובעזרת השם אחרי החגים מחכים לי עוד 2.. אני חוזרת לאט לאט לעבוד על הסיפור האישי שלי.. שיש לי מלא מה להוסיף ולכתוב.. ולאט לאט ובקצב הנכון אני חוזרת לחיים שלי שאני כל כך אוהבת שוב..